לקראת סוף המסלול יש אופציה לסטות ולעלות במעלה ההר לכיוון מקום שנקרא "מערת הדודים". 

הסכמתי לזה, כי כבר הייתי באטרף של הטיול וזה לא היה נראה מלחיץ או משהו. אבל אז באמצע העליה כשהרמתי מבט, חטפתי התקף חרדה בגלל הגובה. הפחד גבהים שיתק אותי ונכנסתי להיסטריה, במיוחד ששאר העליה הייתה נראת תלולה. בסופו של דבר, הוא הוריד אותי משם והמשכנו לסיום המסלול. 

מאז, החוויה הזאת, גרמה לי ממש לאכול את עצמי שנתתי לפחד לאכול אותי ככה. אני, שהכי שונאת להפסיק דברים באמצע ולהתקפל, הרשתי לפחד לנצח אפילו שבכלל לא הייתי לבד. זה נשמע מצחיק, אבל זה ניכר בי כל כך הרבה זמן שהחלטתי בפעם הבאה להסתכל לפחד בעיניים ופשוט לעשות את זה, יהיה מה שיהיה. ובין היתר, ההחלטה להתמודד עם פחד גבהים, שמאז יצא לי לחוות מספר פעמים ולקחת את זה יותר ברוגע. כן, הפחד עדיין שם כשאני עולה לגבהים, אבל לא התקף פאניקה כמו שחוויתי באותו יום. גם עוד הטיול הזה לימד אותי, שממש כייף לי לשים מטרה מסויימת כמו להגיע לאגם יפה או מפל מרהיב ופשוט להגיע אליו, קשה כמה שיהיה, העיקר לדעת שעשיתי זאת ואני אלופה!

בכל מקרה, לפחות תראו איזה תמונות הרווחתי 😉

לגבי מערת הדודים – יצא לי לבקר שם מספר פעמים אבל בדרך אחרת, על זה אספר בפוסט נפרד.